פרידה

4 ימים עברו סוף סוף…
4 ימים בהם הייתי רחוקה מארבעת הילדים שלי, שמקיפים אותי בכל רגע ודקה ביום.

נסעתי קצת למושב אתמול ולא רציתי לספר לאיש. נסעתי לחברה שלי שאפשר לכנות אותה "אחות", אחות זו מישהי שכשאני בנוכחותה, אני יכולה להיות אני עצמי, ללא מחסומים, ללא שינוי זהות, ופשוט לצחוק ולדבר כאילו אנחנו מכירות מבטן ולידה.

שהיתי שם בערך 3 שעות. ישבתי והרגשתי חולה. הרגשתי שמשהו מציק לי ולא ידעתי מה. הילדים שלה נכחו בבית והסתובבו שם בטבעיות וגם בעלה, ולרגע הצלחתי להיות שותפה לכמה שעות בחיי משפחה נורמטיבית שמתנהלים בכל בית שבו 3 ילדים קטנים, אמא ואבא. הם צעקו, השתוללו, רבו, השפריצו מים, היא כעסה, האבא כעס, היא ליטפה, האבא מתח ביקורת… חיי משפחה רגילים. הם בכו, וצחקו, הלכו, חזרו, היא החליפה טיטול, האבא לקחת את הילד לטיול ואני פשוט ישבתי, ולא חשקה נפשי לקום, או לחבק, לסייע לה או אפילו לשתף אותה בחור שהלך ונפער לי בבטן וגרם לי כמעט לבכות. השיחה הייתה סתמית, שיתפתי אותה בהכל ורק לא בתחושה הלא ברורה שלי.

80 ק"מ מהאמת

לא הבנתי מה קרה לי באותו רגע, אך פשוט רציתי לבכות. הרגשתי לבד, הרגשתי לראשונה כחברה הגרושה שבאה לבקר את החברה הנשואה שלה, ולצפות בעוד יום שגרתי ורגיל בקרב משפחה לא "הרוסה". בהמשך נכנסו אורחים לבית של "החברה הנשואה" שלי: זוג עם שלושה ילדים, עמוסי מגשים לארוחת שישי, ושוב: צעקות ילדים, ערב שישי והשולחן כבר כמעט היה ערוך. קמתי, לקחתי את התיק, ואמרתי לה: "אני חייבת לזוז". כמובן שהיא אמרה לי: "מה פתאום, בואי שבי לאכול איתנו ארוחת ערב". עניתי לה בחיוך מאולץ ומנומס ועיניים חנוקות וחסרות הבעה (שרק היא הצליחה להבחין בה), שאני חייבת להגיע הביתה, כי מחכים לי. נתתי לה נשיקה וחיבוק קצת יותר ארוך מהרגיל ויצאתי לדרכי, מרחק של כ 80 ק"מ מהמקום בו חיי החדשים מתרחשים כעת.

נסעתי לכיוון הבית, עם חור ענק בבטן וגוש בגרון. עוד 10 דקות ליעד ועליי לקבל החלטה: להמשיך הביתה, או לחתוך ימינה לחבר טוב שלי? בהחלטה של שנייה אחת, חתכתי ימינה בכביש מס 2 לתחנה הבאה שלי, רק כדי לא להמשיך לבית הריק והשומם מצחוק הילדים.
היה לי נחמד, רק נחמד… לא יכולה להגיד שהתמלאתי או שהצלחתי הרבה להקל על התחושה הלא ברורה שחוויתי. דיברנו המון, שתינו קצת יין, יצאנו לרכיבת ירח. חברות אפלטונית לחלוטין יש לציין, 15 שנים של חברות אמיתית. שוב חזרנו, המשכנו לדבר עוד שעתיים ויצאתי לדרכי חזרה הביתה ב 2.00 לפנות בוקר, מסוחררת מיין, אך עדיין מאוד כאובה, ואין לי מושג למה.

מאתמול אני לא מפסיקה לבכות. כל כך ציפיתי לחופש הזה, ללבד… מה לעזאזל עובר עליי?

הימים עברו להם, ובכל יום הרגשתי שאני נעלמת יותר ויותר ולא הצלחתי לאתר את המקום ממנו פורץ הכאב. לא הייתי בטוחה אם זו הריקנות שמכאיבה לי בגוף או משהו אחר שהפריע לי והיה גם עניין אחר אבל פחות משמעותי, שנגעתי גם בו, אך הוא לא עורר שום כאב. את היום האחרון, ביליתי בבית, עם אותם בגדים ואותו איפור מיום האתמול, ועם אותה מוזיקה, שעזרה לי לשחרר בכי נוראי ולא ברור. העיניים היו נפוחות, הלב שלי היה שבור ועדיין לא הבנתי לגמרי מה מקור הכאב.

כשהדלת נסגרה – ומשהו בי נפתח…

קיבלתי טלפון, שהודיע: "אנחנו בדרך!" נכנסתי למקלחת, ניקיתי מעצמי קצת שאריות, איפור, אבק, זיעה יבשה, ומליחות הדמעות ששטפו לי את הפנים, התלבשתי, התאפרתי קליל, וחיכיתי לשיחה הבאה שתודיע: "הגענו, בואי תרדי לעזור לי".

לפני שעה הם חזרו ואז זה היה ברור. הכל הסתדר לי. ראיתי אותם רצים אליי, מפוצצים מגעגועים (מלבד בתי האמצעית): הבן שלי בכה מהתרגשות, הבת הגדולה הייתה כולה מרוגשת ושמחה, השלישית, חיבקה אותי ונתלתה עליי עם חיוך ענק ומיד לאחר מכן רצה למחשב, ולסרטוני היוטיוב שהיא כל כך אוהבת, וילדת הסנדוויץ, צרחה וכעסה ולא הסכימה שאגע בה. היא ביקשה לחזור עם אבא בזה הרגע, מיד!! "אני רוצה לחזור למושב, לא רוצה להיות כאן ואל תגעי בי"!! ואז הדלת נסגרה.

הדלת נסגרה!!
אבל משהו נפתח בתוכי . הבנתי הכל, הבנתי מה ישב לי בבית החזה, הבנתי מה הגוש המחניק עשה לי בגרון ושאפילו הבכי לא הצליח לשחרר.

אני לא יכולה לחוות את חדוות החיים כשהם רחוקים ממני, אני לא יכולה לחיות כשהם לא מקיפים אותי מבוקר עד לילה.
עם כל הקושי וכל הצעקות וכל הלחץ האטומי שכרוך בגידול 4 ילדים בגילאי 4.5 עד 9.5, ביניהם ילד עם צרכים מיוחדים, שהפך את החיים שלי למושלמים ומהממים אך קשים באותה מידה (וזה לא סותר, דרך אגב) – אני זקוקה להם לידי, כמעט כפי שהם זקוקים לליווי שלי כאמא.

״ואם היה לי קצת עצוב אולי למדתי מזה משהו חשוב״

מה שהבנתי בעקבות החוויה הקשה שעברתי הוא, שאני האדם הכי אגואיסט שקיים. אני, האמא שלקחה 4 ילדים והרחיקה אותם 80 קילומטר מאביהם ולא בכדי להרחיקם או להכאיב לו, אלא באמת ממקום של חוסר ברירה, חזרתי לעיר הולדתי, קרוב למשפחתי שתסייע לי לגדל 4 ילדים לבד. (אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים האישיים שהובילו לפרידה).
הוא (האב) לבטח, חי כבר שלושה חודשים בתחושת ריקנות, והייתי כל כך עסוקה בלבנות את חיי מחדש, שלא שמתי לב לחוויה הרגשית המערערת שמקורה בניתוק מוחשי ביום אחד מארבעה ילדים קטנים, מחפציהם ומהמשחקים שליוו אותם ואת חיינו וצבעו את ימינו בשלל צבעי הקשת. כמובן גם הניתוק ממני, זאת שהחליטה להותיר אותו מיותם מהחיים שחווה ב- 11 שנים האחרונות – יהיו הסיבות שיהיו (והן מוצדקות לגמרי) עדיין – הותיר בשטח אב פצוע.

אני, שרציתי  "חופשה" מילדיי, שביקשתי להעביר את "כובד המשקל"  מעט לאבא שלהם ולקבל כמה ימים של "שקט", (כך האמת זה מרגיש) – מצאתי עצמי עורגת להם וכואבת את כאב הריקנות שנפער בי באופן העוצמתי ביותר שיש – כאב אשר הביא אותי להכרה ברגשותיו של אדם נוסף בחייהם, שבמשך כשלושה חודשים, התעלמתי מקיומו באופן הקר והמנוכר ביותר, והתעוררתי לבסוף כשחוויתי את כאב הפרידה על בשרי.
התעוררתי פיכחת, בוגרת יותר, רגישה יותר לאדם נוסף בחיי – אבי ילדיי, איתו בחרתי להקים משפחה. רצה הגורל ואנחנו כבר לא אותה משפחה שהיינו, 6 תחת קורת גג אחת כי נפרדנו, ואחד נפלט החוצה. כעת הוא תחת קורת גג מרוחקת כ- 80 ק"מ מילדיו, מיותמת ממשפחתו ומצחוק ילדיו, פירות חלציו.

היום הבנתי, שאני לא רוצה לנתק את אבי ילדיי מההוויה המשפחתית, ושאעשה הכל בכדי לחבר אותו לילדיו, לפחות במימד הרגשי.

מודה לארבעת הילדים שלי/שלנו על כך שהם נתנו לי שיעור לחיים שלמים.

 

אוסיף ואצרף כמה מילים משיר שליווה אותי בתקופה הזו…

אור גדול מאיר הכל/אמיר דדון

ואם היה לי קצת עצוב

אולי למדתי מזה משהו חשוב

כי בסוף שזה נגמר, יש סיבה לכל דבר

לבד בתוך כל הטירוף

אני חושב איך שהזמן יכול לעוף

אבל בסוף שזה נגמר

יש סיבה לכל דבר

אור גדול מאיר הכל ויותר כבר לא צריך לשאול

אני בא ללמוד ממה שטוב ולחיות

להתחיל הכל מהתחלה

כמו לנשום בפעם הראשונה

אני כאן… אני לא מתבזבז.

ואם יכולתי רק לזכור

לכל אחד יש את הדרך לעבור

אבל בסוף כשזה נגמר

יש תשובה לכל דבר…

About רוני

רוני, אמא ל 4 ילדים, "הורה עצמאי" בהתהוות. בנפשי ובגופי, עדיין ילדה פראית. בלידה שלישית ילדתי תאומים (היום בני 4 וחצי ). אחד מהתאומים, לוקה בתסמונת ויליאמס ואני רואה בכך המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל בחיי.

Check Also

ישנים בעמידה

בתוך מערכת הבריאות המסורתית בעיות שאינן שגרתיות נופלות להן בין הכסאות וילדים רבים מתמודדים אתן בשגרת חיי היומיום בלי שאף אחד שם לב שהם מתהלכים להם חולים. זהו סיפורי האישי שבא להמחיש את האבסורד שבשיטה הנוכחית.

2 comments

  1. יפה לראות את ההתפכחות אבל מכאן זו ניראת רק התחלה. התחושות שאת מרגישה של הבדידות והחוסר בזמן ובתחושה של היקרים מכול מורגשות על ידי רוב האבות הגרושים.
    המצב הנוכחי שבו החוק מתייחס לאמא כהורה מועדף הוא פשוט אבסורד שמשריש תפיסה הרסנית לחיים המשפחתיים שלאחר הגירושים.
    במקרה הזה ההוגנות היושרה ויותר מכל בריאותם הנפשית של הילדים הופכות לאחריות בלעדית של הנשים שהן בעלות הכוח להחליט לא ללכת בשביל המסומן על ידי חוקים חשוכים ופאנטים ולבנות מסגרת שיוויונית שבא האב והאם שווים במשקלם בתוך עולם הילדים.
    מאחל לך שההתפכחות תוביל אותך למקומות טובים יותר לך ולמשפחתך.

    • חייבת להגיד …. שזה היה לי די ברור . שזה יקרה . .. )קשה לי להגיד לך את זה . … אבל זה עדיין לא מרגיע לי את התחושה של הכאב . .. את בחורה /אישה כל כך רגישה והגיונית . .. זה היה עניין של זמן . עד שכל זה יצא החוצה . אישית … אני יודעת וחושבת שכל משפחה במיוחד כשיש מלאך כמו שלנו הגיע ילד עם צרכים מיוחדים . הלחץ הוא ×100 …. כל בית והדינמיקה שלו יש שמצליחים ויש שפחות ..
      מקו בשבבשבילכם שתעברו את השלב הזה ותלמדו לחיות בהרמוניה גם בצורה כיום עם המרחק (ואולי זה עוד ישתנה ואולי גם לא )שזה גם בסדר …. הקשר של הילדים כן כל אחד מבניכם זה אחד הדברים שיחזיקו אותכם בראים … ושלמים לקשרים אחרים … אני לא מאמינה שאפשר להתחיל שום קשר "חולים"
      התגובה של האמצעית הוא די ברור . .. ומאוד טבעי… אני מאמינה שרק שניכם תוכלו לעזור …
      בהצלחה לשנכם במשפחה החדשה … כל אחד יש לו סגנון משפחתי משלו….הדשה של השכן לא תמיד יותר ירוק מאצלכם . … רק שהם יודעים יותר לכסות אותו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *